מושב תנובות
בית העם מבט אל המגרש גן השעשועים השדות של המושב
הכיכר המרכזית כביש אספלט דקלים
מבט מהגבעה גן המייסדים הכניסה למושב כביש ראשי
חיפוש באתר
מילות חיפוש:
רשימת תפוצה
שם:
דואר אלקטרוני:
ואלה תולדות תנובות - מאת יהודה קטר

רקע כללי                                                                  

בכ"ט נובמבר 1947 הכריז האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בעקבות הכרזה זו מדינות ערב, וערבים בארץ ישראל, פתחו במלחמה כנגד האוכלוסייה היהודית שהייתה אז בארץ, ומנתה 650,000 תושבים. מלחמה זו הסתיימה בראשית 1949, עם הנפת דגל הדיו באילת (אום רשרש).
 
מלחמה זו קיבלה את השם "מלחמת השחרור" (נקראת גם מלחמת תש"ח או מלחמת העצמאות).

במהלך המלחמה בתאריך ה' אייר שנת תש"ח (14.05.1948) התכנסה מועצת העם בראשות דוד בן גוריון והכריזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, וניתן לה השם ישראל.

במהלך הקרבות החל גל עלייה עצום מאירופה, צפון אפריקה וממדינות ערב באסיה וביניהן תימן. בגל עלייה זה הגיעו לארץ  כ- 650,000 עולים.

גל העלייה מתימן החל בסוף 1948 (במהלך הקרבות) ונמשך עד 1950. רוב העולים מתימן - 48,000 במספר הגיעו בשנת 1949 במבצע הנקרא "מרבד הקסמים", וגם "על כנפי נשרים". הסוכנות היהודית שכרה ב- 1949 חברת תעופה קטנה בשם "אלסקה" וזו הטיסה את העולים מתימן לישראל.

המספר הרב של העולים שהגיעו לארץ החדשה אשר התלבטה בנושאים כמו חיזוק הצבא, כלכלה ודיור לעולים, הביא להקמתם של ישובים ארעיים שנקראו מעברות. הונהג משטר צנע במזון, ומצרכי מזון בסיסיים כמו לחם וביצים היו ניתנים על סמך תלושים שהמדינה הנפיקה לאזרחים. ברחבי הארץ הוקמו עשרות מעברות ושוכנו בהם העולים החדשים באוהלים, פחונים, צריפים ובתים נטושים אשר ננטשו ע"י ערבים מהארץ שברחו למדינות ערב. במהלך 1949 והלאה המדינה החלה לקדם במהירות הקמת מושבים וקיבוצים לאורך הגבולות כחלק מתפישת הביטחון להגנה על הגבולות.

אל המושבים (בעיקר) ואל הקיבוצים הועברו תושבי המעברות שהיו בארץ. היו גם שלוש, אשר מהן הגיעו להקמת מושב תנובות. מעברת עמק חפר (כיום אליכין) משם הגיעו 28 משפחות, מעברת שומרה משם הגיעו 13 משפחות ומעברת חלסה (קריית שמונה) משם הגיעו 11 משפחות.

הקמת תנובות

בשנת 1938 הוקם סמוך לנו מושב גאולים, במסגרת מבצע חומה ומגדל, והתיישבו בו חלוצים מגרמניה, צ'כיה ואוסטריה. ב- 1945 נטשו את המקום ועברו לכפר ידידיה (בכפר זה יש רחוב הנקרא גאולים), ואת מקומם תפשו חברי גרעין טלמון שהם בני משפחות שעלו מתימן והשתכנו במקומות כמו רחובות, זיכרון יעקב, ראשון לציון ועוד.

חלק מהם היו פעילים בתנועת המושבים, ומוסדות מיישבים אחרים, ורצו להרחיב את מושב גאולים, וכך לקבל תוספת תקציבים. הפעילים האלה איתרו מעברות בהם יוצאי תימן והגיעו אל שלוש המעברות שהוזכרו לעיל. ואכן ב- 10.09.1952 הגיעו הקבוצות הללו למקום החדש אשר קיבל את השם הזמני ינוב ב'.
 
אנשי גאולים היו משוכנעים שהתושבים החדשים אכן ירצו להיות חלק ממושב גאולים, אך נסיונות השכנוע לא עזרו, ולכן החלו להפעיל לחצים.(ויש הטוענים שאנשי גאולים הגיעו עם מקלות בכדי לכפות את רצונם על אנשי תנובות).

ועד המושב  אשר נבחר ב- 18.09.1952 זימן אסיפה כללית, חודש לאחר העלייה על הקרקע, וזו החליטה כי הישוב החדש יהיה עצמאי.

בראשית 1953 וועדת השמות הממשלתית נענתה לבקשת תושבי המקום וקבעה לישוב את השם תנובות.                                                       

תחילתו של  תנובות הייתה מאהל שהוקם ב - 10.09.1952 בשטח בית הספר של היום. השטח היה בתולי, קוץ ודרדר. סביב המאהל הוקמה גדר ועל המקום שמרו בשבוע הראשון חיילי צה"ל, ולאחר מכן הגברים לפי התור.

המים והמזון הובאו ממקומות שכנים (כפר יונה וינוב). את המים הביאו במיכלים ניידים צבאיים (עוקב) וגם בכדי חלב, עד אשר הותקן צינור מים לשתיה, ומימיו היו חלודים. הוקמו גם מבני ציבור (צריפים) כמו מזכירות, צרכניה ובתי כנסת. בין המבנים הציבוריים הוקמו גם שירותים ומקלחות מפח.המקלחת הייתה משותפת, וחולקה לשניים: לגברים, ונשים. כעבור זמן קצר התגלו המון חורים בפח המפרידה בין חלק הנשים, וחלק הגברים.

בחורף 1952-1953 היה מזג אויר סוער, ירדו גשמים עזים, ורוחות חזקות נשבו, ומספר אוהלים הועפו וחלק מציוד המשפחות , כמו מיטות, וכלי מטבח נסחפו.

במשך 1952-1953 הצטרפו משפחות נוספות מבחוץ, וביחד היו 76 משפחות (יחידות משקיות).

משנת 1957 עד 1962 עזבו 6 משפחות ובשנת 1963 החליטה הסוכנות לגרוע 90 דונם ממשבצת תנובות (15 דונם לכל משפחה שעזבה), ולמסור אותו למועצה האזורית.

עם הזמן שטח זה הפך לאזור תעשיה תנובות, ומספר היחידות המשקיות היה מאז 70.        

לאחר החגים של שנת 1952 הסוכנות היהודית הפנתה את הגברים לעבודות יזומות באזורים שונים בארץ כמו עמק חפר, ואף לפרוזדור ירושלים, בנטיעות, ובחפירת תעלות לצינורות מים.

החל מאפריל  1953 החלו לעבד את הקרקע במשותף ובשנת 1954 שתלו טבק בשטח של 150 דונם, גם כמקור תעסוקה, וגם כמקור להכנסה למשפחות. את העלים של הטבק היו מייבשים בתליה על חבלים, ומשוקים לחברת " דובק" – יצרנית הסיגריות של אז.

לקראת סוף 1953 הוגרלו בתים בין החברים, בסה"כ 76 ו- 6 בתים למקצועיים (כמו: שוחט). נבנו גם מחסן נשק, צרכניה, מזכירות ומחסן. ל-4 משפחות אשר לבעל היו שתי נשים, נבנו בתים גדולים יותר הנמצאים היום בחלק הדרומי של המושב.

בשנת 1954 החלה נטיעת 420 דונם פרדס, בנוסף ל- 70 דונם פרדס של ערבים שהיו עוד לפני העלייה לקרקע. בשנה זו חולקו 15 דונם לכל משק בגוש 700 (דונם) ובגוש 400.

הסוכנות סיפקה סוס ועגלה לכל 3 משקים, וכל אחד מהחברים החל לגדל בחלקה שלו גידולים שונים עם השקיה כמו: עגבניות, סלק סוכר, תירס, כותנה ועוד.

מאוחר יותר כבר היה לכל משק סוס ועגלה ונבנו לולים ורפתות, מה שחייב בנית מחלבה.

בשנת 1963 החלו לבנות תוספות לבתים ובתוך כך גם בנו שירותים בתוך הבית, עד אז השירותים היו בחוץ.

בשנת 1958 היה קטיף ראשון מן הפרדס וזה הגדיל את הכנסות המושב, מה שאפשר לחברים לקנות טרקטורים ומכונות חקלאיות אחרות.

מכל החקלאות המפוארת בה עסקו כל המשקים, היום יש שתי רפתות המשווקות ביחד יותר מכל הרפתנים שהיו אז, לול אחד,ושני מגדלי פרחים.

אירועים מעניינים

·         המחלבה הקיימת נפתחה ב- 1958, ואת החלב היו מביאים בכדים של 30 ליטר במריצות,ולפעמים היו מועדים בדרך והחלב היה נשפך.

·         מקהלת תנובות בניצוחו של משה בן צבי הופיעה בבית הנשיא זלמן שזר.

·         בשנת  1965 נבנה בית העם ממקורות כספים עצמאיים, ובנייתו הסתיימה ב- 1966.

·         בשנת 1958 נולדה השלישייה הראשונה בארץ לשושנה ויחיא עדוי ונקראו בישראל עם ישראל חי. לידת השלישייה קיבלה פרסום נרחב בעיתונות.

 

·         בשנת 1972 חברת המושב מזל אחרק קיבלה את התואר "אם השנה".

 

·         בשנת  1986 קיבל בית  הספר בתנובות את פרס החינוך מידי הנשיא. את בית הספר ייצגו המנהל דוד שביט ,המדריכה הפדגוגית ברכה קטר ונציג ועד ההורים שאול בן יוסף.

 

·         בשנת 1975 נבחר כהן יעקב ליו"ר המועצה האזורית השרון הצפוני ,אשר מאוחר יותר התאחדה עם החלק הדרומי- וביחד " לב השרון" של היום.

 

·         בשנת 1975 ערב שבת פרשת "שלח לך", נשרף כליל בית הכנסת "סגולה" עם שבעה ספרי תורה, אשר נקברו בהר הזיתים בירושלים. גם אירוע זה קיבל פרסום נרחב בעיתונות.

 

·         בשנת  1982 החלו לגדל פרחים במושב תנובות.

 

·         בשנת 1998 הוקם הבית הראשון בהרחבה של מושב תנובות.
 
 

חינוך

בשנת 1953 החלה בניית בית הספר. תחילה נבנו צריפים, והכיתה הראשונה הייתה כיתה ה' ובה למדו כ- 15 תלמידים. בשנת 1954 נפתח מטבח הזנה לתלמידים, ובשנת 1958 נבנה חדר אוכל. במסגרת מפעל ההזנה, התלמידים קיבלו כל יום ארוחת צהרים.

מפעל ההזנה הסתיים בשנת 1982.

עד 1982 למדו בבית הספר רק תלמידים מן המושב. עקב ירידה במספר התלמידים הפך בית הספר להיות בית ספר אזורי, ואליו הגיעו תלמידים משער אפרים, ינוב וגאולים.

בשנים 1952-1953 "נלקחו" כ- 13 נערים ונערות במסגרת עליית הנוער לפנימיות מחוץ למושב, ביניהן "משק הפועלות" בחדרה, "נעורים" ליד כפר ויתקין, והרוב לבית ספר חקלאי "נחלת יהודה" ליד ראשון לציון. שלושה מהם למדו שם 7 שנים עד סיום בית ספר תיכון. (ביניהם כותב שורות אלה)

אורחים במושב

אישים לא מעטים אשר מילאו תפקידים מרכזיים, בתנועות המושבים, בסוכנות היהודית, בהסתדרות הציונית ובממשלה, פקדו את המושב.

 ביניהם שר הדואר ישראל ישעיהו, שר האוצר פנחס ספיר, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית נחום גולדמן, שהקבילו את פניו בסוסים ממושב ינוב עד לתנובות, שר השיכון יוסף אלמוג, מזכיר תנועת המושבים אברהם הרצפלד ועוד.

אך גולת הכותרת הייתה ביקורו של דוד בן גוריון ב- 1960 לפני הבחירות, וראש הממשלה לוי אשכול ב-1965.

 
 
אפילוג :

תמה הכנת הכתבה בה התרכזתי ברקע להקמת תנובות, בשנים הראשונות להקמתו של המושב, והמטרה לשמה הוקם המושב: החקלאות כמקור פרנסה, ולאחר מכן התייחסתי בקצרה לכמה אירועים בחיי המושב ותושביו.

סיפור "ואלה תולדות תנובות" רק החל. רוב המייסדים הלכו לעולמם מנוחתם תשכון בעדן.

אנו הילדים של הימים הראשונים, חווינו חוויות רבות ומרגשות ממסעות רגליים בתימן, עלייה למטוס, מעברות ואוהלים.

ימים בהם כל פיסת אדמה הייתה מעובדת ע"י חברי המושב (לא ע"י קבלן). ימים בהם כל שעות היום היו שיירות של עגלות רתומות לסוסים, ובהם משפחות שלמות יורדות לשדות כדי לזרוע,לקצור,לקטוף ולארוז את פרי עמלם ולשווק אותו. ימים בהם בשבתות ובחגים, הדרכים (לא כבישים) היו מלאות ילדים ומבוגרים, מבקרים אחד את השני, וקולות השירה התימנית היו בוקעים מבתים רבים.

ימים בהם למדנו תורה אצל המורי מאיר, בישיבה על הרצפה, והמורי החזיק שוט בידו, ולכל כמה תלמידים היה ספר אחד, בדיוק כמו בתימן.

ימים ללא טלוויזיה, פלאפון ומכוניות. ימים בהם היה מעט, אך שמחה רבה ואמיתית הייתה.

ימים בהם, כדי להגיע באוטובוס לנתניה היה צריך ללכת כ- 1.5 ק"מ ביום, בלילה, בגשם וברוח דרך הפרדס, לתחנת אגד (הנמצאת ליד הרמזור של ינוב- בכביש נתניה טול כרם).ימים בהם כל אחד הכיר כל אחד, לילות בהם היו החברים שומרים לפי תור מפני מסתננים אשר גנבו מכל הבא ליד. ימים בהם העיזים מלאו את חלקות המושב, (ולא כמו היום, במקום עיזים כלבים). ימים בהם היה מבקר מזריע הפרות מגיע למשקים על פי סימן של סמרטוט תלוי על עמוד לפני המשק.

ימים בהם היה סוס הרבעה מיוחד, להרבעת הסוסות. ימים בהם החתונות היו נערכות כאן במושב והכרוז היה מודיע על המתנות לחתן ולכלה.

ימים בהם היו מגישים ארוחות לפי סדר קבוצות, למשפחות שישבו שבעה על יקירהם.

ימים בהם היה טלפון אחד במזכירות ובסה"כ ביום אחד היו פחות מ- 10 שיחות (נכנסות ויוצאות) ועוד ועוד...

ולימים אלה רבים מתגעגעים.
 
וכפי שכתבתי סיפור תנובות רק מתחיל, כל אחד מתושבי תנובות מוזמן להגיב . נשמח מאוד בהשתתפותכם.
 
לצורך הכנת הכתבה נעזרתי בספרו של יוסף עדוי ז"ל "בשדה תנובות יזרעו הקוצרים" שניתן לי באדיבותו של שלום עובד , ומשיחות עם שלמה כהן ,מנחם עובדיה, שלום חזון ואחרים. כולם יבואו על הברכה.
 
 
                                                                                                                 
© כל הזכויות שמורות למושב תנובות    ‏| צור קשר  | מפת האתר | תקנון 099 בניית אתר